קרנית-קרן לפיצוי נפגעי ת"ד נ' קולנו ואח'

תביעת שיבוב שהגישה קרנית לאחר שפצתה נפגעת בתאונת דרכים. התביעה כנגד נתבעים 1-4 הסתיימה ועתה יש להכריע בתביעה כנגד נתבע 5 שהיה בעל מניות ומנהל בחברה בעלת הרכב הפוגע.

לאחר שמיעת ראיות בתיק מצאתי לדחות את התביעה.

הרקע לתביעה

1.    התאונה: ב-29/7/99 ארעה תאונת דרכים בה פגע אופנוע הנהוג בידי נתבע מס' 1 ( הנהג) בהולכת רגל וגרם לה נזק ( התאונה). נהיגתו של הנהג באופנוע לא כוסתה בכיסוי ביטוחי כדין ולפיכך תבעה הנפגעת את קרנית (ת.א. 91491/99). מומחים שמינה בית-המשפט מצאו כי נותרה לנפגעת נכות של 15% בתחום הנפשי ו-5% בתחום הנוירולגי (סה"כ 19%), ולאחר הגשת תחשיבי נזק הגיעו הצדדים להסכם פשרה בו פוצתה התובעת בסכום של 327,647 ש"ח.

2.    האופנוע: במועד התאונה היה הנהג עובד של חברת נימאג סחר בע"מ ( החברה), שעיסוקה סחר באופנועים וכן תיקון אופנועים ומכירתם (עמ' 9, 30). האופנוע הפוגע היה אחד מאופנועי החברה והנהג נסע בו במסגרת עבודתו.

3.    הכיסוי הביטוחי: נוכח עיסוקה היה על החברה לבטח את הנוהגים בכלי הרכב שבחזקתה בפוליסת ביטוח סחר. החברה ביטחה את הנהגים בפוליסה שכזו בשנים שקדמו לתאונה, ותעודת ביטוח מתאימה נשלחה גם בשנת התאונה והגיעה לחברה. אלא שהחברה לא שילמה על הביטוח במועד, ותעודת הביטוח שולמה רק ביום התאונה, סמוך לאחריה.

4.    הנתבעים: בכתב התביעה נטען כי נתבעים 2-5 הם מנהלים בחברה ואחראים על ביטוח הרכב ועל שליחת הנהג לנסיעה ללא ביטוח. החברה עצמה לא נתבעה. התביעות כנגד נתבעים 1-4 הסתיימו בפשרה (נתבע 1), בהעדר הגנה (נתבע 2) ובהסדרי חוב בפשיטת רגל (נתבע 3) ובמחיקה (נתבע 4).

כעת נותרה להכרעה התביעה כנגד נתבע 5 שהיה בעל המניות היחיד בחברה (למעט מניה אחת בבעלות בנו) והוגדר כ"מנהל" ברשם החברות.

המחלוקת

5.    עיקר המחלוקת נוגעת למעמדו של הנתבע 5 בחברה ולאחריותו כמנהל ובעל מניות. התובעת טוענת כי נתבע 5 הוא אורגן החברה הן כבעל מניות והן מכוח הגדרתו כ"מנהל" במרשם החברות, ועל כן יש לראות בו כמי שמסר לנהג את האופנוע והתיר לו לנהוג ללא ביטוח. למצער קמה לו אחריות משום שהיה עליו לוודא קיום כיסוי ביטוחי תקף לנהגי החברה אך הוא לא עשה זאת. מטעמים אלו יש להטיל על הנתבע 5 אחריות אישית לתאונה. נתבע 5 משיב כי לא ניתן לחייבו בחבות אישית רק בשל היותו בעל מניות ומנהל. לטענתו, בפועל כלל לא עסק בניהול השוטף של החברה ומי שניהל אותה היה נתבע מס' 3, מר יוסף אונגר, והוא היה האחראי לתשלום הביטוחים. בין הצדדים קיימות מחלוקות נוספות למשל בשאלת התיישנות, היקף הפיצוי לנפגעת ועוד, אולם דומה כי רובן  נזנחו בסיכומים וכיום מתמקדים הצדדים בטענת הליבה שתוארה למעלה.

6.    מטעם התובעת העיד הנהג וכן הוגש בהסכמה תצהירה של גב' סהאם אבו קאעוד, עובדת קרנית, בנוגע לפרטים טכניים של התביעה. נתבע 5 העיד מטעמו. התובעת זימנה לעדות גם את מר אונגר - שנתן תצהיר במסגרת התביעה כנגדו - אולם הוא לא התייצב לעדות. כל אחד מהצדדים סבור כי החסר בעדותו של מר אונגר פועל לטובתו ולחובת חברו ובאי-כוחם התייחסו לכך בסיכומיהם.

אחריות האורגן - מסגרת נורמטיבית

7.    נתבע 5 הוא אורגן של החברה (סעיף 46 ל חוק החברות, תשנ"ט-1999), וכאורגן - בעל מניות או מנהל - הוא עשוי לשאת באחריות אישית לפעולותיה של החברה ואף לעוולות נזיקיות שביצעה החברה. כך מורים אותנו הן דיני החברות (סעיף 54 ל חוק החברות, תשנ"ט-1999; ע"פ 3027/90 חברת מודיעים בינוי ופיתוח בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(4) 364 [1991]) והן דיני הנזיקין (ע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי, פ"ד מח(5) 661 [1994]). אפשרות הטלת אחריות על אורגן נובעת מכך שהחברה אינה יצור חי והיא מופעלת על ידי אנשים בשר ודם המכוונים את פעולותיה, ובמקרים המתאימים אין לאפשר לאותם בני-אדם להסתתר מאחורי אישיותה המשפטית של החברה. עם זאת, יש גם לשמור על תכליתם החשובה של דיני החברות ועל ההבחנה בין החברה - שהיא אישיות משפטית עצמאית - לבין האורגנים שלה. מטעם זה קבעה הפסיקה נקודת איזון ברורה ולפיה ניתן להטיל על אורגן אחריות אישית מכוח עוולה נזיקית רק בנסיבות חריגות בהן נמצא כי האורגן עצמו ביצע את העוולה תוך חריגה ממתחם הסיכונים הרגיל המתאים לתפקידו (פרשת צוק אור, לעיל; ע"א 313/08 נאששיבי נ' רינראוי (2010)).

8.    טעמן של הלכות אלו נכון, בשינויים המחויבים מן הדין, גם לעוולה של התרת שימוש ברכב מנועי ללא ביטוח חובה, בניגוד ל פקודת רכב מנועי [נוסח חדש], תש"ל-1970 וחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975, וגם כאן החוק והתכלית מורים אותנו כי ניתן לייחס אחריות לאורגן רק בשל מעשים שעשה או מחדלים שחדל.

9.    נקודת המוצא היא האיסור שבסעיף 2 ל פקודת רכב מנועי הקובע כי " []לא יגרום ולא יניח [אדם] שאדם אחר ישתמש - ברכב מנועי, אלא אם יש על שימושו שלו או של האדם האחר באותו רכב פוליסה בת-תוקף...". פרשנות ראויה וסבירה של הסעיף היא כי האיסור לגרום לאחר להשתמש ברכב מנועי ללא פוליסה בת תוקף חל הן על החברה והן על בן-האנוש שהתיר את השימוש בפועל. פרשנות זו אפשרית על פי לשון הפקודה (וראו גם הגדרת "אדם" בסעיף 1 בה) והיא מתחייבת מתכלית הפקודה - למנוע נהיגה ברכב מנועי ללא ביטוח - שכן הטלת אחריות גם על בן-האנוש שגרם או התיר לאחר להשתמש ברכב ללא ביטוח תמנע הפרות ותרתיע מפני נהיגה ללא ביטוח (ראו בהרחבה פסק דינו של כב' השופט אלי בכר בת.א 18557/03 קרנית נ' נבו [2007]).

10.              משמעות הדברים היא - ולעניין זה אני מסכים עם השקפתה המשפטית של קרנית - כי " ...מנהל חברה, המורה לעובד לנהוג בכלי רכב של החברה, גורם לשימוש בכלי הרכב. ואם הוא מרשה לעובד להשתמש בכלי רכב כזה, הרי הוא מניח שימוש ברכב כאמור בסעיף 2 (א).... נראה שאותה הלכה תחול כאשר פקיד או מנהל עבודה מורה או מתיר לאדם הכפוף לו להשתמש בכלי רכב" (ד' פרידמן ביטוח רכב מנועי (תשל"ב-1972) 344). וכי " מתן רשות  על ידי מנהל בחברה לאחר לעשות שימוש ברכב השייך לחברה, מקים חבות אישית וישירה למתיר השימוש, אפילו הינו אורגן של החברה" (ת.א 18557/03, לעיל). ואולם, כאמור בהלכות שפורטו למעלה וכעולה גם מתכלית החקיקה, האחריות אינה מוטלת על המנהל או על האורגן באופן אוטומטי, רק בשל היותו אורגן, אלא בשל פעולות רשלניות שלו עצמו, היינו - שהוא זה שהורה או התיר לעובד לנסוע ללא ביטוח.